לפי התיאוריה של מלאני קליין ישנן עמדות נפשיות, פוזיציות, המתפתחות בינקות, אך מלוות את האדם גם בבגרותו כאשר מתאפשר מעבר בין עמדות אלה. עמדה היא האופן שבו האדם מארגן את החוויה הפנימית והחיצונית שלו. עמדות אלה מתפתחות מתוך חווית התינוק את עצמו, את הזולת ואת הדחף המקשר ביניהם.
העמדה שמאפיינת את החודשים הראשונים לחיים נקראת 'העמדה הפרנואידית-סכיזואידית'. עמדה זו מבטאת חרדה מרוע שמאיים להרוס את התינוק (פרנואידית) ושימוש במנגנון הגנה של פיצול בין טוב לרע כדי לשמר את הטוב (סכיזואידית). בינקות, התינוק חווה את הדחפים והצרכים של גופו ואת האם כאובייקט אשר יכול לספק דחפים אלה (למשל, אם המספקת הזנה וחיבוק). כאשר האם אוהבת ומזינה אותו, התינוק חש אהבה והכרת תודה ל"שד הטוב" של האם. כאשר האם לא מצליחה לספק את צרכיו, התינוק חש שנאה כלפי ה"שד הרע" שהשאיר אותו עם רעב פנימי והוא מתמלא בפנטזיות הרסניות של נקמה.
התינוק מפחד שהרוע שהוא מרגיש, ישתלט על החלקים הטובים של האם ויהרוס אותם. חוויה זו יוצרת עבור התינוק עולם מפחיד ומסוכן שבו החלקים הרעים בזולת יכולים לפגוע בו, אך גם הוא יכול לפגוע בזולת. כדי להפחית את החרדה הקיומית, התינוק משתמש במנגנון הגנה של 'פיצול' בין הטוב לרע. עליו להפריד ביניהם כי אם הטוב והרע יתערבבו, הוא עלול לבטא את השנאה והרצון להשמדה של השד הרע כלפי השד הטוב ובכך להרוס אותו בטעות ולהישאר חסר הגנה ואהבה.
בבגרות ניתן להבחין באנשים העושים שימוש במנגנון הגנה של פיצול כאשר הם תופסים אדם אחר כטוב מוחלט או כרע מוחלט, במקום לראות את האחר כבעל נפש מורכבת. דוגמא אחרת היא אדם המפחד להביע כעס על בת זוגו, שכן הוא חושש שהכעס עלול להשמיד את כל הטוב שבבת הזוג ובמערכת היחסים והוא יישאר לבד.
העמדה הבאה שקליין מתארת היא 'העמדה הדיכאונית' בה מתפתחת היכולת לתפוס את עצמי ואת האחר כסובייקטים המכילים גם היבטים מתסכלים וגם היבטים מספקים. התינוק לומד לראות את אימו כאישיות מורכבת, היא גם אוהבת ומספקת וגם מאכזבת ומתסכלת לפעמים. בעמדה זו עולה חרדה מכך שהפגיעה בחלק הרע של האם, גרמה לפגיעה גם בחלק הטוב והמזין ולכן לתינוק עלול לאבד את האם ואהבתה.
התינוק מרגיש אשמה, אשר מובילה לרגשות של כאב והתפכחות ולכן העמדה נקראת העמדה הדיכאונית. התינוק מנסה לתקן ולפצות על פגיעה זו כדי לשמר את מערכת היחסים. לפי קליין, אדם אשר לא יכול להכיל כאב זה ינקוט בהכחשת התלות והצורך באחר בצורת 'הגנה מאנית'. הגנה מאנית תתבטא בגישה של "מי בכלל זקוק לך?", "אתה לא שווה ואין לך מה לתת לי".
כאמור, עמדות אלה מלוות את התפתחות התינוק, אך ניתן לראותן גם במבוגרים. כאשר אדם רב עם חברו ותופס אותו כרע תמיד, מבלי לזכור אף חוויה חיובית עם אותו חבר מהעבר, הוא משתמש במנגנון הגנה של פיצול מהעמדה הפרנואידית סכיזואידית. מצבי מתח מועדים להביאנו חזרה אל חוויית הפיצול מתוך הצורך להגן על עצמנו מכאב ופגיעה. קליין מציינת כי התבגרות והתפתחות אישית מחייבות את האדם להגיע לעמדה הדיכאונית, להתפכחות ולהכרה כואבת במציאות המורכבת. תהליך זה יביא להתפתחות היכולת לאכפתיות ואחריות אישית ולביסוס חווית העצמי הסובייקטיבי.
האדם מבין ששני הצדדים ביחסים אינם מושלמים, שאין לו יכולת לשלוט על האחר ולבטל באמת מעשים רעים שעשה, לכן כאשר הוא פוגע באחר עליו ליצור תיקון באמצעות מילה טובה, התנצלות ופיצוי. במהלך החיים, אנו עשויים לנוע בין עמדות אלה, כאשר מטרתנו להכיל את הכאב שבקבלת האחר ועצמנו כסובייקטים שלמים על כל חלקינו, הטובים והרעים, ולהגיע ליכולת לתקן כאשר פגענו.
